ירושלמי- בירושלמי יש רק מנחה קטנה...

כידוע זמן תפילת מנחה מתחלק לשני חלקים, יש זמן מנחה גדולה, שמתחיל קצת אחרי חצות היום, ויש זמן מנחה קטנה, שמתחיל באמצע השעה העשירית של היום. שעה זו היא שעת הקטרת הקטורת בבין הערביים, מיד לאחר הקרבת התמיד של בין הערביים, וכמאמר הכתוב "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב".

לסיכום, יש מנחה גדולה ויש מנחה קטנה. צריך לדעת שאלו מושגים שהבבלי ייסד. לכן במקומות שהמשנה מזכירה את זמן מנחה, בבבלי מבררים האם מדובר על מנחה גדולה או מנחה קטנה. 

בירושלמי יש זמן מנחה, והוא מה שנקרא בבבלי מנחה קטנה. זמן זה כאמור יסודו בזמן הקרבת התמיד. כל מקום שמדובר על זמן מנחה בירושלמי הכוונה למנחה קטנה. 

האם לפי הירושלמי ניתן להתפלל מנחה קודם זמן מנחה, כלומר בזמן שנקרא בבבלי מנחה גדולה? התשובה היא שבעיקרון לא. בירושלמי מביאים את הוראתו של רבי יהושע בן לוי לתלמידיו, שהורה להם שאם הם נכנסים לסעודה חשובה, וכבר עבר חצות היום, עליהם להתפלל את תפילת המנחה קודם הסעודה, כיון שסביר מאוד שהם לא יוכלו להתפלל מנחה בזמנה. משמע שבלא שעת דחק כזאת, לא מתפללים מנחה קודם זמנה. 

שורש המחלוקת הוא בהבנת זמן הקרבת הקרבן. יש הבדל בין התלמודים בהתייחסות לזמן ההקרבה הרגיל, שהוא "נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה" (משנה בתחילת פרק חמישי בפסחים). בבבלי שם שואלים על זמן זה "מנא הני מילי", ומביאים דרשה של רבי יהושע בן לוי שמלמדת על מקור בתורה לזמן זה. אבל אז שואל רבא, אם זמן זה הוא מדאורייתא, כיצד מקדימים את הקרבת התמיד בערב פסח, בשביל להספיק להקריב את הפסח אחריו? לכן רבא דוחה את הלימוד מהתורה ואומר שבאמת הזמן הוא קצת אחרי חצות, והסיבה שבדרך כלל הקרבן קרב מאוחר יותר היא טכנית.

די צפוי שהדרשה תובא גם בירושלמי, ושם היא לא תידחה. ואכן בירושלמי לומדים את זמני ההקרבה מן הכתוב. לומדים ממדרש הכתוב שזמן הקרבת התמיד יכול להיות כבר מאחרי חצות, ולומדים גם שזמן הקרבתו הקבוע הוא בזמן מנחה קטנה.

לפי זה מובנת המחלוקת בין התלמודים בהתייחסות לזמן מנחה. בבבלי משמע שזמן מנחה מתחיל במנחה גדולה, וכך כותב הרא"ש. ובירושלמי משמע שזמן מנחה הוא מאוחר, כמו התמיד, וכך לומד הרמב"ם.

נראה ששורש ההבדל בין התלמודים הוא היחס למציאות של זמן הקרבת התמיד. בבבלי אומרים שזה עניין טכני, שיש להספיק להקריב את כל הקרבנות לפניו ולכן מאחרים את זמנו. ולכן זמן הקרבת המנחה אינו קובע לגמרי את זמן התפילה. בירושלמי מבינים שאם בסופו של דבר זה הזמן הקבוע, כדברי המשנה, בוודאי יש לזה אסמכתא בתורה, כלומר בוודאי זה זמן מדוייק ברצון ה'. ולכן הוא גם קובע באופן החלטי את זמן תפילת המנחה. "והסכמת המאורעות עם כח בית דין ודרישת המקרא, אינם דברים שמזדמנים במקרה, כי אם הם אותיות מחכימות מאורה של תורה ואמיתת תורה שבעל פה" (אגרות הראיה).